פתיח
הינה אני בא…
תל אביב, 2020 מרתון ראשון. יתרחש? יתקיים? יבוטל? בכל העולם מתחילים לשמוע אודות הקורונה. מחלה שהיתה קיימת עד היום בסרטים.
המרתון הראשון שלי היה כמו גחמה שנזרקה לחלל אויר רווי חמצן וכגפרור בוער בערה והתלהטה.
חווית האימונים, עם הקבוצה ואלדר, היתה מחשלת ושיפרה את יכולותיי הפיזיות והקוגנטיביות.
שלושה שבועות לפני המרתון חשתי בברכי, והורדתי הילוך כפי הנראה שזה מה שהוריד לי מהאמונה בעצמי.
בקילומטרים ה35-36-37 כבר לא הייתי אולצת, אלא צועדת בחוצות תל אביב שרוייה ברחמים עצמיים ותסכול.
הרגשתי מפורקת מכל בחינה אפשרית.
למזלי יש לי מאמן נפלא, שיודע בדיוק מתי להגיח, מכאן והלאה המראתי בחיוך והכל הסתיים בשלום.
מאז רק התחלתי לעלות, לגדול. צמחתי בגובה. ככה הרגשתי. חיפשתי את השטח המחוספס, המחשל, רציתי להתחזק, פיזית ובעיקר מנטלית.
יצאתי אל הטבע.
אומרים עם האוכל בא בתאבון וככה היה. הקורונה זימנה לי חל"ת מהעבודה, ואני שגם ככה הייתי מקיצה לפני שהשמש מציצה זרמתי עם הגל הראשון. לרוץ בחוץ זה כל מה שרציתי.
יצאתי לראות ולרעות בשטח. ככה החלו הימים שלי, לומר לשמש שלום, בוקר טוב. לקבל את ברכתה בכל יום חדש. לנוע ולתת למחשבות, לראש ולרגליים דרור.
בהתחלה כשהסגר היה מרתיע יצאנו מהדלת ורצנו בשדות, בשבילים של עמק חפר.
כל התקופה הזו של השיפועי צד והכורכר לא תסולא בפז עבורי. הקרסוליים שלי מודים לך על זה, שובל.
למדתי הרבה ועדיין לומדת את המתנות מהדרך הזו בינתיים מבסוטית לאללה מהתוצרים.
למדתי לחיות את החיים שלי, בדרך שלי. כל יום אני אעשה משהו טוב, לעצמי ולאחרים. כל יום דבר חדש, וגם אם הוא לא פנומנלי, הוא בדרך שלי.
אחרי ששיחררו קצת את הרצועה יצאתי לשוח במקומות חדשים, דרך הרגליים. רצתי בהרי המדבריות, המבצרים, נקיקים צרים וסלעים. גוש עציון, מצדה, המונפורט, החרמון, נחל כזיב, הכרמל, המוחרקה, הרי ירושליים, צפת, לכיש ועוד. המון מקומות שמעולם לא ביקרתי.
אפשר לומר שאני מגשימה את אחד החלומות שהיו לי מאז שהייתי ילדה. כל פעם לבקר במקום חדש שעדיין לא הייתי. ומקום שהוא טוב לחזור אליו שוב ושוב. מצאתי את הדרך אל הלב שלי. הדרך זורמת דרך הרגליים והראש בו זמנית ניפגשים בלב, נותנים כיפק היי וממשיכים הלאה. הדרך אל הלב שלי מעולם לא היתה כה מרתקת.
הכרתי אנשים על השביל והם נהיו לי לחברים, נכנסו לי אל הלב ולא יצאו לעולם. שותפים לדרך. קיבלתי מתנות רבות והכרתי את עצמי לעומק.
פעמים רבות נפלתי, נחבלתי נצרבת מלהט החמה הכל נשמר על לוח הלב בארסנל החוויות.
קמתי המשכתי ומכאן והלאה התחזקתי מכל בחינה אפשרית, והכי חשוב קיבלתי הרבה שיעורים בסבלנות.
משהו שהיה חסר לי עד היום. הייתי חסרת סבלנות. לרוב בחרתי בדרך המהירה שלא בהכרח היתה נכונה עבורי. השגתי אבל לא הערכתי מספיק, לא עצרתי נכוחה והשתהתי בעבור אותו הישג.
משהו שאתה מתאווה אליו בכל מאודך ומשיגו אחרי דרך שעברת בשבילו הינו הישג חד פעמי.
דרך ארוכה ומפותלת, עליות, ירידות, מהמורות, הצלחות, אכזבות, גורל משותף, מחשבות, חוויות, נפילות, קריסות אבל מאידך גיסא פסגות, זריחות, שקיעות, מים זורמים, פכפוך נחלים, צמחים, חיות, מאורות ומחשכים.
הדרך בה הכל קורה, לעיתים בשעה, שעתיים שלוש ואפילו ארבע או חמש שעות.
את הדרך המסקרנת שאותה אני עוברת אנסה לשתף כאן. דרך חיים. ריצה לא על הדרך אלא בשבילי, כדרך חיים.
פרק 1
יש בי אהבה והיא תנצח.
מה עושים כשנופלים? כשמתרסקים ומשתטחים אפיים ארצה? פעם אחת יותר מידי, נפלתי וכבר כאב לי. הרגשתי שאני חייבת לעצמי עוד ניסיון. ולא פעם שלישית גלידה אלא פעם שלישית גדילה.
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי משתטחת ולא על קיברי צדיקים. בפולניה, רחמנא ליצלן, היו קוראים לזה שתי רגליים שמאליות. כאשר התחלתי לרוץ ביתר שאת בשטח, לעיתים יותר תכופות הייתי נופלת. נחבלת. המפגש והמגע עם מהמורות השביל נהיו כבר בלתי ניסבלות. איבדתי את הביטחון לגמריי, אפילו נרתעתי. סוג של טראומה. הריצה זה אהבה שלי, וכשאני אוהבת משהו אני טוטלית, מתמסרת, נותנת מעצמי את כל כולי ולא מוותרת בקלות. ניסיתי לדייק למתי זה מגיע, שאוכל לצפות ולמנוע אבל ללא הצלחה. במבט לאחור ההתרסקות כל פעם היתה בגלל משהו אחר, ואחרי מרחק שונה.
יום בהיר באינסטגרם גללתי והתגלגלתי לתמונות אליפות, של רצי ורצות שטח מכאן ומשם, הבטתי בקנאה.
תמונה אחת משכה את עיני, תמונה מרהיבה שלכדה נקודה בזמן. רץ עומד על סלע ומביט אל נוף מרחיב לב ונפש הנפרש מתחתיו. לכאורה, כולנו מכירים את סגנון התמונות הללו. לכל רץ שטח יש כזו. אז ידעתי, כאן בדיוק אני רוצה להיות. בנוף הזה אני רוצה להביט. ללא משוא פנים אבל לגובה הזה אני אגיע. פניתי לבן אדם מהתמונה וביקשתי אותו קח אותי לשם.
יאללה, קבענו כה פשוט. פלאי הטכנולוגיה.
זאת תזכר כאחת החוויות הכי חזקות שלי, זה היה בדיוק לפני כשנה. חושך ירד על הרי ירושליים, אחרוני המטיילים עוזבים את האתר… עם פנס בשטח הררי אמאלה. האם אהיה מסוגלת לעמוד, סליחה לרוץ בציפיות של עצמי מעצמי? עשינו תיאום ציפיות קצבים, קצת הלכנו, טיפסנו, רצנו… עלינו על ההר ירדנו מההר, עלינו על עוד הר ונגמר.
אחרי 24 ק"מ, של עין כיסלון, הר איתן הר הטייסים ורמת רזיאל קולה בקרח חיכתה בצידנית בבאגאז'. הבנאדם גאון, ככה בצ'יק, איזו הכנסת אורחים. איזו נשמה. תודה לך. לא אשכח.
אז הביטחון חזר, הנפילות נותרו בעינן אבל בחרתי בדרך חיים מסויימת ולא הבטיחו פה גן של שושנים…כבר מזהה את הרגעים שקשה בהם, מאטה לעיתים אף עוצרת. שותה מתאפסת. ביס שיחזיר אנרגיה והמון עבודה בראש. המון חשיבה חיובית ודרבון. לפעמים אני אומרת שמות של חזקים וחזקות בעיני וזה נותן לי המון דרייב וכוח. ממלא באנרגיה. דוחף אותי לאן שצריך.
יש בי אהבה והיא תנצח.
פרק 2
החיים בסרט טוב
מספיקה חוויה טובה אחת ואני בחזרה על הסוס. שתי רגליים על הקרקע רצות. ריצות לפי התוכנית אימון, ובנוסף הצטרפתי לחבורת רצי שטח שהכרתי דרך הרשת החברתית ורצנו יחד, בסופי שבוע. החוויה מדהימה, האנשים מופלאים, עוד כאילו שכמותי- המשוגעים לדבר. נפשי לא ידעה אושר גדול מיזה. חדוות השביל, משהו חדש ונועז הבשיל בי.
התחברתי לשכן בקיבוץ וביחד היינו עושים קסמים. קומנדו הרים מעיינות, מקומות אלומים משוגעים.
מקום העבודה הנוח שעבדתי בשנתיים האחרונות אפשר לי להתחיל את הבקרים בחמש בריצות זרימה מרהיבות בשדות בשטח של עמק חפר.
ולעיתים בערב נעלתי את היום בשקיעה. זכות גדולה בעיני, הזכות לרוץ… גם כשרצים בזוג או בחבורה אני נוהגת להתחבר לעצמי, למעט בדיבורים ולהקשיב למרחב. קול טפיפות הרגליים, נשימות, קולות הטבע. ההתחברות הזו מאפשרת לי להקשיב לקולותי הפנימיים למה שהלב בחר.
הרבה מסקנות ותובנות נרקמות להן בשגרת הריצות. הרבה אור ואנרגיה יחודית נכנסים ומשפעים אותי בקפיצת גדילה אל השלב הבאה. כן, אנחנו גדלים גם בריצה, לא רק בלילה בעת השינה. השביל מזמן לנו דברים נפלאים רק צריך לראות ולהיות מספיק פתוחים לקבל אותם ולאמץ.
אחרי תקופת מה של שלב הבסיס, הגיעה מתנת הקורונה, תקופה של תפוקה מקסימלית. רצתי כל יום. ועשיתי שלושה אימוני כוח בשבוע עם פרדו והקבוצה בזום. המשפחה שלי מעולם לא היתה מלוכדת יותר. ליכוד נחמד עם כי לעיתים ממלכד. לכן הרבתי לצאת עם אור ראשון ולחזור עם הרבה אור בעינים ובלב. אין ספק שזה מה שעזר לי לעבור את התקופה הזו בשפיות גדולה.
עם שחרור הסגר יצאתי לריצות רחוקות יותר ואפילו ריצת מים תיכון אל ים כנרת ביומיים. ולזה אקדיש פרק בנפרד.
