ההחלטה על ההשתתפות במירוץ
זה התחיל בערב גיבוש יעדים שבו אלדר פרדו, מאמן קבוצת הריצה Pardo Run Club, הציג את מפת הדרכים לעונה הקרובה. אני הצטרפתי לקבוצה שנה קודם, וכבר היה באמתחתי המרתון הראשון בתל אביב, וכמו שאלדר תמיד היה אומר – "האתגר במרתון הראשון הוא לעשות את המרתון השני..", אז היה ברור שאני בוחר במסלול שמסתיים במרתון, וכשעל המצגת מתנוסס לו בקצה מפת הדרכים, באופציה של מרוצי השטח, הר גבוה, ה Mont Blanc, השתעשעתי עם הרעיון, והייתה היענות מסוימת בקרב חברי הקבוצה למסלול השטח. נרשמתי באתר של המירוץ. הבנתי שמדובר בהגרלה, ויש סיכוי שלא אזכה בכלל להשתתף. כשקיבלתי את ההודעה שעליתי בהגרלה, ההתרגשות הייתה גדולה. החלטתי שאני הולך על זה. היו כמה הרהורי חרטה כאשר התברר שאני הולך להיות הנציג היחיד בקבוצה שמתכוון להשתתף במירוץ. רוב האחרים פשוט לא נרשמו ומי שנרשם לא עלה בהגרלה. תמיד נחמד יותר ללכת על מירוץ משותף עם כל חברי הקבוצה כמו בשאר המרתונים – ההכנות, האימונים, הנסיעה המשותפת, אבל פה הבנתי שזה הולך להיות אני עם עצמי. אלדר כמובן – שזרם איתי מייד נרתם למשימה להכין אותי עד כמה שניתן.
האימונים וההכנות
עברו עוד כמה חודשים של אימונים רגילים במסגרת הפעילות השוטפת בקבוצה, ואז החלו ההכנות למרתון וינה 2018 שהחלטתי לא להשתתף בו. אז נפלה ההחלטה הסופית – שאם אני לא נוסע עם הקבוצה לוינה, אין מצב שאני לא עושה את המון בלאן, למרות כל הקשיים, והיו כמה.. בתקופה הזו אני נוסע הרבה לנסיעות עבודה בחו"ל. בעיקר לאפריקה. נסיעות תכופות של שבוע ולפעמים יותר. נסיעות, שבשילוב ימי הטיסות, לא מאפשרות להחזיק תכנית אימונים יציבה. אה, ויש גם את הקטע הזה באפריקה – שחם שם. מאוד חם. בלאגוס שבניגריה גם לח מאוד. באחת הנסיעות, אני נמצא במלון, חדר הכושר הוא לא אופציה, אין מיזוג, ואני מחליט לצאת לריצה בחוץ. למי שבתחום, יש הרי את הקטע הזה של שפשוף החולצה בפטמות, אז בהיעדר פתרון אלגנטי אחר, אני מחליט להרים את החלק הקדמי של החולצה מעבר לראש ורץ ברחבי העיר עם חזה חשוף ומיוזע. התלבטתי אם זה לא מוגזם מדי, ובשלב שבו התחילו ללוות אותי בהתחלה מבטים, צפירות, אחר כך שריקות ובקטעים מסוימים התלוו אליי צעירים משועממים שנראה שהתלהבו מהאטרקציה קצת חששתי, אבל זה לא היה נורא בסה"כ. היו כמה ניסיונות לשלב ריצות על הליכון בחדר כושר, רק שבאפריקה אין חשמל רצוף, והאחזקה של מכשירי חשמל באופן כללי די ירודה. היה מלון אחד שהמסוע של ההליכון לא מסתובב בקצב קבוע, היו לו מדי כמה שניות גליצ'ים שכמעט עפתי ממנו, אז ויתרתי. בסמוך למירוץ, כאשר שוב הייתי באחת הנסיעות, הייתי חייב לצבור גובה, לרוץ בחוץ לא הייתה אופציה, אז נכנסתי לחדר הכושר במכון, שדווקא תיפקד די טוב, הרמתי את שיפוע המסוע למקסימום של 10 מעלות ועשיתי אימון של כמעט שלוש שעות. כמות הזיעה שעפה ממני בחדר הכושר הזה היתה מטרידה במיוחד. בשגרה שלפני המירוץ הצלחנו לייצר כמה אימוני איכות בשבילי בעיקר בעזרתו של יניב שושן היקר. הוא גרר אותי על הכרמל למספר מקומות, רצנו בחורשן, שהוא המגרש הביתי שלו ולריצה המסכמת שיחזרתי ריצה שהוא עשה משמורת דן לחרמון. הצלחתי לצבור 1900 מ של טיפוס דרך קלעת נמרוד, מג'דל שמס ועד לחרמון העליון. היו עוד כמה אימונים קרובים יותר, שאלדר התעלל בי באסון טבע שמתחת לוינגייט מספר פעמים, אבל בסה"כ, ידעתי שאני נוסע כדי לעשות את זה, בעיקר להוכיח לעצמי שאני מסוגל. הרי כדי להגיע באמת מוכן למירוץ בסדר גודל כזה, צריך הכנות משמעותית יותר. הבנו שאני נוסע בעיקר בשביל החוויה. הורדתי מהאתר של המירוץ את פרופיל הגבהים של המסלול ובניתי סימולציה של הריצה בטבלת אקסל. תכננתי כמה זמן אני אמור לעשות פחות או יותר כל קטע על מנת לעמוד בזמני ה cut off וראיתי תוך כמה זמן אני אמור לסיים את המירוץ. בגדול יצא שאני אמור לרוץ במשך יום עבודה ממוצע..
הנסיעה
את הנסיעה תכננתי בצורה מאוד יעילה. המירוץ ביום ראשון בבוקר. טיסה של יום שישי אחר הצהריים לז'נבה. דילוג של שעה נסיעה לשאמוני. שם הזינוק. טיסת לואו קוסט, הכל התנהל כשורה למזלי. נחתתי בז'נבה ועליתי על שאטל לשאמוני. נסעו איתי ברכב עוד כמה צעירים ומשפחה נחמדה. לאחר שקבוצת הצעירים הרועשת, שהיתה עסוקה בעיקר בלסיים כמה שיותר בירות בפחיות בזמן הכי קצר שאפשר ירדה מהרכב, נשבר קצת הקרח עם המשפחה הנחמדה וניהלנו שיחת חולין נעימה. שהם התעניינו במה מעשי באזור, ואמרתי שאני מגיע לרוץ את מרתון המון בלאן, פתאום הרגשתי מחויבות גוברת למירוץ. התחלתי לחפש מהחלון את רכס המון בלאן. כנראה כחלק מההכנה הנפשית, היה לי צורך לראות את האויב בעיניים. לדעת איך באמת נראה הדבר האימתני הזה, שהנה עוד רגע אני בא לכבוש אותו.
שאמוני – עיירת סקי קסומה
המונית הביאה אותי למרכז העיירה, והורידה אותי במקום שבו כבר אין כניסה לרכבים. הבנתי שאני במרכז העיר, והנהג אמר לי שהמלון ממש מעבר לפינת הרחוב. התקדמתי עוד קצת והגעתי לפיאצה קטנה עם מזרקה צנועה וקטנה, שמסביב לה ברים וביסטרואים, כאלה של תיירים, ופתאום אני נעמד מול שער המירוץ. זה השער. פה זה קורה. הוא ניצב במרכז העיירה כאילו הוא הדבר המרכזי שקורה כאן בימים האלו.
למעשה, במהלך השבוע הזה, יש מספר מירוצים ומקצים, שרובם מוזנקים מאותו שער במרכז העיירה במשך מספר ימים ברציפות. כל כמה שעות מתקהלים המוני רצים והמלווים שלהם איתם, רעש גדול של מוסיקה, התרגשות גדולה, ספירה לאחור והם יוצאים. חלק מהמירוצים גם מסתיימים באותה נקודה, אז יש מחיאות כפיים ושמחה גדולה.
מוזיקת רחוב ליד שער הסיום
חלק מהרצים שנכנסים למשפך הסיום נראים כמו שעברו תאונת דרכים קשה והם בעיצומה של בריחה מרוצח שרודף אחריהם עם רובה או משהו כזה.. מלאי בוץ ונראים מפורקים לגמרי. הרוב נראים מאושרים עם חיוך שאומר הכל, חלקם מקבלים ליווי של בני משפחה בעשרות המטרים האחרונים – זה תמיד מרגש לראות. אצלי התחושה עילאית ואני כולי נרגש לקראת הזינוק שלי בעוד יומיים. שאמוני כולה עוסקת בספורט. בעיקר סקי. אוכל וסקי. אתה מסתובב בעיירה וכל החנויות הן של ציוד ספורט, או מכולות או מסעדות תיירים. העיירה נמצאת בתוך ואדי ברכס המון בלאן. לגובה ההרים המושלגים מסביב יש עוצמה מאוד גדולה. הנופים והאווירה הכללית היא של חופש, ואושר מהול בדריכות אופפים אותי. אני הולך לאקספו, לאסוף את הערכה. חולף על פני הדוכנים השונים, נכנס לתוך התור, מזדהה ועובר בדיקה שיש לי את כל ציוד החירום המחויב. חותם על הטופס, מקבל תדריך קצר מהדוד הנחמד ומקבל את הערכה שלי עם מספר החזה. זהו, יש לי מספר חזה וחולצה של המירוץ. אני מסודר.
שבת בבוקר, ריצה קצרה בלבד. רק להזיז את הגוף. אני רץ לאורך הנהר שעובר במרכז שאמוני, מדלג מעל גשר מקסים, עוצר קצת לצלם, ונותן למקום הקסום הזה לבלוע אותי לתוכו. יש תחושת ניתוק טוטאלי ומיקוד רק בדבר אחד – המרתון.
במהלך השבת התחברתי לכמה ישראלים שהגיעו גם למירוץ. היה כיף להכיר אותם, את הסיפור שמביא כל אחד למון בלאן, הרקע בתחום ריצות השטח. הבנתי שאני לא בליגה שלהם, אבל ממש לא היה לי אכפת. באתי לכבוש את המון בלאן, לשים עליו וי, לא לחרוג מה cut off בתחנות עד הסוף ולסיים בכבוד. הסתובבנו קצת יחד, חטפנו איזו ארוחה ובירה עם חלקם, אכלנו פסטה של יום לפני ונפרדנו לדרכנו.
שבת בערב, הכנות אחרונות לקראת הבוקר. אני מקווה שאצליח להירדם. יש לנו מנהג של לצלם את הבגדים והציוד מונחים ופרוסים על המיטה יחד עם המספר של המירוץ. אני שוקד על הסידור של כל הפריטים, דואג שלא שכחתי כלום, מצלם כמה קומפוזיציות ושולח לקבוצה בגאווה. כמה איחולים ופירגונים שאני מקבל, וזה מרים אותי אפילו עוד יותר ממה שיכולתי לדמיין. איזו קבוצה אלופה.
המירוץ
אני מתעורר הרבה לפני השעון. קשה להירדם באמת. מתארגן על הציוד ויוצא לכיוון הזינוק. אני מרגיש מצוין, יודע מה אני צריך לעשות, 5 דקות הליכה ואני במתחם הזינוק. לך תעביר עכשיו איזה 45 דקות. עושה קצת מתיחות במקום ומתחיל להצטופף לכיוון השער. עדיין קר, אבל אני אוהב את הקור של הבוקר בתחילת הריצה. מוסיקה קצבית, אני נכנס לאווירה עם כולם, ומזיז את הגוף בקצב של המוזיקה. זה מרגיש לי סוג של מדיטציה. אני מתנתק מהכל ומרוכז בכאן ועכשיו. כל מה שתכננתי והתאמנתי אליו בחודשים האחרונים הולך להתחיל בעוד כמה דקות. הגוף כבר כלוא בצפיפות של הזינוק, אני קולט במבט חטוף את אחד מהישראלים, מהנהן עם הראש ומאחל בהצלחה בתנועות שפתיים, כי כבר רועש ממש מסביב והכרוז מתחיל את הספירה המפורסמת לאחור. יצאנו, אבל היי, לא מפעילים את השעון עד שלא חוצים את השער.. עובר מתחת לשער, המרווחים נפתחים בין הרצים ויצאנו לאורך הנהר שחוצה את העיירה. עשרות מעודדים לצידי הדרך מריעים ומנופפים ידיים, קבוצות של ילדים, אנשים מבוגרים וסתם דיירי המקום שיוצאים כדי להיות שותפים לאווירה ולאחל בהצלחה לרצים. רצי העילית כבר נעלמו להם באופק. הקילומטרים הראשונים עדיין במישור והריצה נוחה.
יוצאים מתוך העיירה, הנוף מתחלף, יצאנו לשטח הפתוח והתחלנו לטפס על הרכס, עדיין יש קצת קטעים של אספלט, מספר בתים כפריים מפוזרים ונכנסים לפאתי יער. השביל מצטמצם ומתחילים לרוץ על סינגל. מתחיל טיפוס ראשון קשה. רצים מצטופפים, אני מוציא מקלות ומתחילים לעבוד. הטיפוס עובר בשלום, אני עובר תחנה ראשונה ובזריזות וממשיך עוד כמה קילומטרים, עדיין מרוכז מאוד בריצה, לא בורח במחשבות יותר מידיי, יודע שאני מתקרב עוד מעט לתחנה הבאה. אני בסדר עם הזמנים ומתחילה ירידה מתונה. השביל מלא אבנים בולטות מהקרקע, אני עובד עם המקלות גם בירידה, מוריד קצת דופק, נותן לירידה למשוך אותי ומגביר מהירות. הגברתי יותר מידיי. בעיטה לא מוצלחת בקרקע ואני ברצף של סלטות על האדמה ונעצר על הגב. אוסף את עצמי בזהירות ובאיטיות, כמה רצים ניגשים אליי לעזור, שריטה קלה ביד עם קצת דם, אדמומיות באזור הברך, מלא בוץ, אבל אני בסדר. אין כאבים. קצת מושפל, בכל זאת…מה הקטע הזה פתאום עכשיו, לא מתאים. מה אתה ילד שנופל? ילד איפה ההורים שלך? מה אתה מסתובב פה כשכולם רצים..? מגיע לתחנה אחרי פחות מקילומטר נוסף. שוטף את הבוץ, מתרענן טוב. אני בסדר עם הזמנים. לוקח הפעם יותר זמן ויוצא שוב. מרגיש מחוזק. יש עוד כמה עליות וירידות עם בולדרים, אני ניזהר יותר, ומקפיד על שתיה ואוכל. הטיפוס הגדול עדיין לפניי. אני יודע שהוא מתחיל אחרי תחנת התרעננות נוספת. בכל תחנה שעוברים בה יש רישום אוטומטי של המספר עם RFID ואני יודע שזה מעדכן את מי שעוקבים אחרי באפליקציה של המירוץ. זה מחזק אותי ונותן לי עוד כוחות. 17 ק"מ מאחורי, אני מתקדם ליציאה מהתחנה, אבל עדיין מכוסה ביריעת הצל גדולה שלה, שמסתירה למי שנמצא תחתיה את הרכס עליו מטפסים. בגלל היריעה, אני לא מצליח לראות את קצה נחיל הרצים בחלק העליון שלו. אני יוצא לגמרי מהתחנה ומרים את הראש ממש כלפי מעלה וניצב לפני וואחד הר, עם העליה האימתנית הזו שמזגזגת את דרכה לפסגה, וקולט את מה שנראה כמו נחיל נמלים צבעוני, דק וארוך, גבוה למעלה למעלה בקצה העליון. טיפוס של 750 מטר על פני 4.5 ק"מ. אני מתחיל את הטיפוס, מרגיש טוב, מצליח אפילו לעקוף קצת פה ושם רצים, שומר על אנרגיות וצולח את דרכי למעלה ההר. הנופים שמתגלים בחלקים העליונים של הרכס הם כבר רחוקים יותר, מרבדים ירוקים, יערות, הרים מושלגים בגובה העיניים.
הריצה מתחילה להיות לי קשה. הרגליים מתקשות. טיפוס נוסף של עוד כ 200 מטרים נוספים על שני קילומטרים ועוד תחנת התרעננות. ירידה גדולה מהרכס ואני כבר על 30 ק"מ במירוץ. יש עוד כ 7 ק"מ עד לתחנה הבאה עם עוד כמה עליות וירידות. בדרך אני שואל את אחד הסדרנים אם הוא ראה את קיליאן, כי הוא היה אמור לחכות לי שנרוץ יחד. הוא לא צחק. אני דוקא הייתי מבסוט מהבדיחה. הקושי המצטבר והעייפות מתחילים לתת אותותיהם. אולי גם החמצן הדליל. אני מרגיש שאני נחלש. אני צובר עוד כ 500 מטר של טיפוס עד לתחנה האחרונה וסובל מהתכווצויות קשות בחלקים הפנימיים של הירכיים בשתי הרגליים. לא משהו שחויתי קודם או באימונים. אני עובר להליכה כואבת ונעצר מידיי פעם כדי להרגיע את הכאבים ומנהל מאבק נפשי מאוד קשה עם עצמי ומנסה מאוד לא לצלול למחשבות שליליות ולוותר. אני עוד בסדר עם הזמנים. אחד הרצים נותן לי איזה ג'ל ואני משכנע את עצמי שבג'ל הזה יש בדיוק את מה שהגוף שלי צריך עכשיו כדי להיחלץ מהמשבר הזה שנקלעתי אליו. אני מצליח להתקדם, עובר בתחנה של ה 37 ק"מ ומתחיל את הספירה לאחור. מעכשיו אני עסוק בעיקר בהישרדות ומציץ תכופות בשעון כדי לראות סוף סוף את ה 42 המיוחל. בשלב הזה המירוץ כבר על שבילים מכוסי קרח חלקלק ושלג מסביב. אני מפרגן לעצמי עצירה באחד המפלים בדרך יחד עם עוד רצים רבים. מוריד את הציוד, מכניס את הראש לזרם המים הקפואים, משפשף ומעסה קצת את הרגליים. ממלא בפלסקים מים מהטבע, מתרענן, מצלם קצת וממשיך. השעון מתחיל להתקרב לאט לאט ל 42 ק"מ, אבל השטח לא מראה סימנים של סיום. אין שום דבר שנראה כמו שער עם מלא אנשים באופק. אני בוחר להתכחש לשטח ונצמד למה שמראה השעון.
המשבר לא אחר להגיע שהבנתי שהמרחק לא נקבע לפי השעון של סחבק. כששאלתי את אחד הסדרנים בדרך עוד כמה לסיום, והוא אמר לי שבערך עוד 2.5 ק"מ, רציתי לשבור עליו את המקלות. מלמלתי לעצמי כמה פעמים את Haven't the Jewish people suffered enough?! כדי לשמור על מורל עצמי קצת.
העניין הוא, שאני זכרתי שהסיום הוא קטע של 2 ק"מ בטיפוס, ומשום מה, הייתי בטוח שהרגע עברתי אותם. דמיינתי. בקיצור, אלו היו שני קילומטרים קשים במיוחד, וכשאט אט התחלתי להתקרב באמת לסיום, וזה מה שבדרך כלל קורה, הצלחתי לגרד עוד קצת שאריות אנרגיה. אנשים מהקהל שזיהו אותי בשם שמופיע ליד מספר החזה, החלו בקריאות עידוד – "Ale Avi, Ale Ale" וזה הפיח בי עוד קצת כוחות. העברתי את שני המקלות לאחיזה ביד אחת, עליתי על השטיח של משפך הסיום, שלפתי את הנייד מהכיס הקדמי של הווסט והסרטתי את עשרות המטרים האחרונים. כשחציתי את קו הסיום, הנפתי את המקלות בגובה לסימן ניצחון וחיפשתי מקום להתרסק בו. הייתי מרוקן לחלוטין אבל המאושר באדם.
לקח לי כמה דקות טובות להתקשר לאשתי, שידעתי שדואגת לי מאוד ודרוכה לשמוע שהכל בסדר. כששמעתי את הקול שלה, הוצפתי כולי, הרגשתי את המחנק בגרון, ולא הצלחתי לדבר במשך שניות ארוכות. שלחתי תמונות לחבר'ה בקבוצה, הייתי בעננים ולא הצלחתי לקום במשך איזה 40 דקות.
המסע חזרה לשאמוני היה כרוך בהליכה לא קצרה, תור ארוך לרכבל ונסיעה קסומה מהרכס הגבוה עד למטה בקרון מסריח מזיעת רצים, אבל זה לא הפריע לי ולתחושת הסיפוק שאפפה אותי. אין דבר שמשתווה לבירה אחרי ריצה! זה כל מה שהייתי צריך. ארוחה טובה, כמה שעות שינה והמסע חזרה הביתה בלילה של סיום המירוץ.
הייתי צריך להישאר יום נוסף להתאוששות, לטייל קצת, אבל רציתי לחזור מהר הביתה ולספר לחבר'ה.
תודה מיוחדת לאלדר פרדו, המאמן המקסים שלנו, שבזכותו המסע הזה יצא אל הפועל. אלדר הצליח בקור רוח ובנחישות, לא לתת לנסיבות למנוע ממני את החלום הקטן הזה. תודה על הליווי, התמיכה, תכנית האימונים, הציוד, השיבוץ לריצות השטח ובעיקר על האכפתיות והדאגה.
